לא משנה מי אמר ולמה, לא משנה מי צדק ומי לא. הצלחתי להבריח גם אותו. "הוא לא בשבילך" אמרתי לעצמי, רק כדי לא לגעת בכאב.
שבועיים של שכרון חושים עברו עלי. מעבירה יד בשערו השזור בפסים כסופים, טובעת בעיניו הכחולות, מלטפת את הבטן שלו, הבולטת רק מעט. יודעת, בכל רגע ורגע, שזה טוב מכדי להיות אמיתי. שזה טוב מכדי להיות מגיע לי, שלא יכול להיות שאהיה מאושרת כל כך.
והוא עזב. צדקתי. כמו כולם, גם הוא לא הצליח להרחיק לראות מאחורי המסכות שלי. הוא עזב.
אני יוצאת, שכבות של איפור על פניי, חיוך מרוח והיפ מתלהב… עוד מסכה, רק ליתר בטחון. איך הוא עזב? איך?
כותבת אהבות 