שיר כאב

baby-17366_1280התעוררתי בבוקר, פקחתי את עיני, ושלחתי יד לצד שלו. חצי המטר שהפריד בינינו הרגיש כמו חומה מבוטנת ומבוצרת. הלב שלי התכווץ. איך יכול להיות שהיינו פעם גוף אחד? שלא יכולנו להפסיק לגעת אחד בשני, שאפילו בחמסין ובלי מזגן ישנו – מיוזעים להפליא – בתנוחת כפיות, והיה לנו טוב כל כך? שיכולתי לספר לו כל מה שאני מרגישה ורוצה בלי לחשוש מביקורת או זלזול? שנתנו אחד לשני כח ותמיכה? איך יכול להיות שכל זה נעלם כלא היה? שכל מה שמחבר בינינו זו ילדונת אחת קטנה ויפה?

זה לא קרה בבת אחת. החומה לא צצה לה פתאום… זה התחיל עוד בהריון איתה. אני התרגשתי כל כך מהמצב החדש-  מהמתנה שאני עומדת לקבל, מהבטן שלי שמתעגלת ומהחזה שמתמלא והוא רק נלחץ. הרגשתי את החשש שלו לגעת בי- שלא להכאיב, הרגשתי את הבהלה שלו – כשתנועה שלה הרעידה לי את הבטן, הרגשתי את הריחוק שלו – כשההריון עורר את גופי כל כך, והוא חשש כל כך לעשות איתי אהבה, שהיא לא תיפגע. הוא חזר יותר ויותר מאוחר, ואני הבנתי. הבנתי שהוא דואג, שהוא מוטרד, שנוכל להתפרנס, שנצליח להחזיק את הדירה הקטנה שקנינו. הבנתי ולאט לאט הפסקתי לשתף. לא שיתפתי על החששות שעלו בי במהלך ההריון מהלידה, מהאמהות, מהתינוקת שגדלה בתוכי. לא שיתפתי בכמה כואב לי כל מילימטר של מרחק שנוצר בינינו, ובכמה חסרת אונים אני מרגישה. ציפיתי שהוא ידע, הרי עד אז הוא תמיד ידע, והוא שקע יותר ויותר לתוך עצמו.

היא באה לעולם בלידה ארוכה וכואבת. בסופה חתכו בבטני ושלפו אותה כשאני מורדמת – ישנה ולא מודעת. התעוררתי שעות אחרי. כאובה ונפוחה. גיליתי שהוא הפך לאבא, ואני נשארתי קצת בצד…. ימים ארוכים שכבתי. כואבת, מפורקת, מתאבלת על הגוף שלי שנפגע, על החוויה שנפגמה, ועל האיש שלי, שעכשיו הוא שלה. יפיפייה קטנה…ניסיתי להיניק אותה, משכנעת את עצמי להתחבר אליה, להראות לו שאנחנו משפחה, כשכל מה שהצלחתי להרגיש זה כאב ואשמה.

במשך חודשים טיפלתי בה – הינקתי, קילחתי, החלפתי, התעוררתי בלילה – ולא הצלחתי לחוש אפילו טיפה של אהבה. הייתי רואה אותו מחזיק אותה ברכות אינסופית ושר לה וכועסת… כועסת עליה, עליו, על עצמי. לא דיברתי. לא היה עם מי. הוא היה מאוהב בנסיכה הקטנה הזו ואני נותרתי מאחור. חברה טובה היתה זו שהבינה. שחיברה עבורי את הפאזל ואספה את השברים, סופסוף לגיהנום שעבר עלי היה שם: דיכאון אחרי לידה.

חודשים עברו מאז. טיפולים, תרופות, והמון תמיכה. עם כל יום שעבר הרגשתי טוב יותר. היא גדלה ואני התאהבתי בה, עם כל יום קצת יותר: החיוכים שלה, המלמולים שלה, הצחוק המתגלגל, והמשחק התינוקי שלה הצליחו להמיס אותי. הפכתי סופסוף לאמא שלה. אבל שוב לא הייתי אשתו.

קמתי בוקר אחד והבנתי שזה כבר לא יחזור להיות מה שהיה. שהגוף הזה נקרע, בדיוק כמו הבטן שלי, ושוב לא יתאחה בהרמוניה. שאנחנו אבא ואמא שלה, אבל לא זוג. ואז זה נגמר.

 

מודעות פרסומת

לזכרו

לא הספקתי להכיר אותו באמת. בעצם, כשחושבים על זה, אני מכירה אותו יותר שנים כמת מאשר כחיי.

אני עומדת כל שנה בבית הקברות ונזכרת בעיניו החכמות מחייכות, בטון הדיבור הציני והמפלרטט, באווירה הנעימה שידע ליצור סביבו, בתחושה הטובה שהוא ידע לתת – תחושה שהגעת הביתה. תחושהשל משפחה.

ואז הוא הלך. פתאום. מות גיבורים מיותר כל כך, ונותרתי נטועה בחלל שהשאיר. רואה אותו ברחוב, חוצה את הכביש, מגלה עוד דברים שכתב האמין ורצה, מרגישה שהוא כל הזמן פה בסביבה.

והזמן חולף….

ללא מילים

hands-423794_1280

לפעמים למילים אין כח. שוב אינן יכולות לרפא, לחזק או לטייח. לפעמים הגוף פשוט מדבר – בלי מילים:  נשימה שמתקצרת, רעד מתגבר, כאב נקודתי או תשישות כללית.

אז אני יודעת ,  שמשהו חדר, מעבר למסכות ומעבר בכלל. אז אני יודעת, שמישהו נגע, ושזו ההזדמנות לתת לו להכנס, או לשחרר – שייעלם בחזרה.

חמושה ומוגנת במילותי,  מחפשת את הבא שישאיר אותי בלעדיהן.

לא שלי

sleeping-690429_1280רסיסי שמש חודרים דרך התריס הסגור, רומזים שהגיע הזמן לחזור למציאות. אני מעדיפה להמשיך ולהתכרבל בשמיכה ובזכרונות של ליל אמש.

אחזת בי בחוזקה כזו – כאילו אני עלולה לברוח – וברכות כזו – כאילו אני עלולה להישבר. נישקת אותי בלהט עז כל כך שהשכיח ממני הכל חוץ מהרגע.

נגעת בי בעוצמה שהלהיבה ועוררה את גופי ואת נפשי.

התמסרתי לך, כל כולי. נשימתי מאיצה, מגרוני בוקעות אנחות שאיני מכירה, נחשול ועוד נחשול מטביעים אותי, סוחפים אותי, ואת דמיוני…

דמיינתי שהתמסרת אלי בחזרה, שזה נמשך, שזה נשאר, אמיתי.

נרדמתי.

רסיסי שמש חודרים דרך התריס הסגור, אני שולחת יד למקום שבו היית לפני שעות ספורות והוא כבר קר, אפילו שקע אין בו כבר.

לא התאפקת

belly-117038_1280

אתה שוכב, חצי ערום, במיטה, רפוי ,רגוע ובטוח בעצמך. אני ממהרת להתלבש. עיניך סורקות אותי , כמו קרני רנטגן.

אני יודעת. אני כבר לא נראית כמו אז. מכניסה חזק את הבטן, אבל השרירים כבר לא מחזיקים, ואת סימני המתיחה בכלל אי אפשר להסתיר. מכניסה את הישבן, מזדקפת, אולי אצליח למקד אותך בשדיים שלי, שבזכות יד מנתח מיומנת נראים היום טוב יותר מאז.

זמן רב לקח לי לאהוב את הגוף שלי שוב אחרי שהלכת ולקחת אתך את נעוריי. והנה אתה שוב פה. שוכב ובולע אותי בעיניך, חצי חיוך על שפתיך…. "השמנת קצת, מה?"

שוב אתה

שמעתי שגם אתה שוב לבד.

בן רגע נשכחו לי ימים של בדידות, שעות של ריבים, רגעים של בגידה.

שמעתי שגם אתה שוב לבד.

בן רגע עלו בי התרגשויות של אהבה ראשונה.

נזכרת בעיניך, עמוקות וחומות, הבולעות אותי במבט ממיס. נזכרת בידיך העוברות ביסודיות על כל סנטימטר בגופי הצעיר והשזוף, משאירות להבה חורכת. נזכרת בשפתיך הבשרניות, המוצצות את צווארי, משאירות עלי חותם בעלות לעיני כל. נזכרת בלשונך, מלקקת את אזני, מפעילה כפתור סתרים שמרטיט את כל גופי, גורם לרגליי להפתח מעצמן, גורם לי להתאוות לך…

שמעתי שגם אתה שוב לבד.

האם אעיז לנסות שוב?

והוא עזב

לא משנה מי אמר ולמה, לא משנה מי צדק ומי לא. הצלחתי להבריח גם אותו. "הוא לא בשבילך" אמרתי לעצמי, רק כדי לא לגעת בכאב.

שבועיים של שכרון חושים עברו עלי. מעבירה יד בשערו השזור בפסים כסופים, טובעת בעיניו הכחולות, מלטפת את הבטן שלו, הבולטת רק מעט.  יודעת, בכל רגע ורגע, שזה טוב מכדי להיות אמיתי. שזה טוב מכדי להיות מגיע לי, שלא יכול להיות שאהיה מאושרת כל כך.

והוא עזב. צדקתי. כמו כולם, גם הוא לא הצליח להרחיק לראות מאחורי המסכות שלי. הוא עזב.

אני יוצאת, שכבות של איפור על פניי, חיוך מרוח והיפ מתלהב… עוד מסכה, רק ליתר בטחון. איך הוא עזב? איך?

קצוות

girl-759080_1280

לא לי היא השגרה. אני פורחת בקצוות.

תנו לי לכרוע מעומס על פני שגרה שלווה.

תנו לי להיות בשיאי השמחה או בתהום העצב.

הבו לי קצב תזזיתי, חדשנות מרגשת, עוררו אותי, ספקו אותי.

הבו לי כאב חד, מפרק שובר ומשחיר.

תאהבו אותי עד הגג. תאהבו אותי עד מעמקים.

רק תאהבו אותי.

לא בשבילי

man-828739_1280כבר אחרי יומיים הבנתי שאתה לא בשבילי.

אתה קשוב מדי, אכפתי מדי .

הסתכלתי על עצמי דרך עינייך וראיתי מלכה נערצת ויפיפייה. ראיתי את הזוגיות שלנו בעוד שנים : מלאה כבוד, אהבה ושלווה…..

לא. אתה לא בשבילי…. אני רגילה למתח, דרמה, והשפלה… אני זקוקה להם כדי לחוש שלמה….

ואולי?