לפעמים למילים אין כח. שוב אינן יכולות לרפא, לחזק או לטייח. לפעמים הגוף פשוט מדבר – בלי מילים: נשימה שמתקצרת, רעד מתגבר, כאב נקודתי או תשישות כללית.
אז אני יודעת , שמשהו חדר, מעבר למסכות ומעבר בכלל. אז אני יודעת, שמישהו נגע, ושזו ההזדמנות לתת לו להכנס, או לשחרר – שייעלם בחזרה.
חמושה ומוגנת במילותי, מחפשת את הבא שישאיר אותי בלעדיהן.
רסיסי שמש חודרים דרך התריס הסגור, רומזים שהגיע הזמן לחזור למציאות. אני מעדיפה להמשיך ולהתכרבל בשמיכה ובזכרונות של ליל אמש.
אחזת בי בחוזקה כזו – כאילו אני עלולה לברוח – וברכות כזו – כאילו אני עלולה להישבר. נישקת אותי בלהט עז כל כך שהשכיח ממני הכל חוץ מהרגע.
נגעת בי בעוצמה שהלהיבה ועוררה את גופי ואת נפשי.
התמסרתי לך, כל כולי. נשימתי מאיצה, מגרוני בוקעות אנחות שאיני מכירה, נחשול ועוד נחשול מטביעים אותי, סוחפים אותי, ואת דמיוני…
דמיינתי שהתמסרת אלי בחזרה, שזה נמשך, שזה נשאר, אמיתי.
נרדמתי.
רסיסי שמש חודרים דרך התריס הסגור, אני שולחת יד למקום שבו היית לפני שעות ספורות והוא כבר קר, אפילו שקע אין בו כבר.
אתה שוכב, חצי ערום, במיטה, רפוי ,רגוע ובטוח בעצמך. אני ממהרת להתלבש. עיניך סורקות אותי , כמו קרני רנטגן.
אני יודעת. אני כבר לא נראית כמו אז. מכניסה חזק את הבטן, אבל השרירים כבר לא מחזיקים, ואת סימני המתיחה בכלל אי אפשר להסתיר. מכניסה את הישבן, מזדקפת, אולי אצליח למקד אותך בשדיים שלי, שבזכות יד מנתח מיומנת נראים היום טוב יותר מאז.
זמן רב לקח לי לאהוב את הגוף שלי שוב אחרי שהלכת ולקחת אתך את נעוריי. והנה אתה שוב פה. שוכב ובולע אותי בעיניך, חצי חיוך על שפתיך…. "השמנת קצת, מה?"
שמעתי שגם אתה שוב לבד.
בן רגע נשכחו לי ימים של בדידות, שעות של ריבים, רגעים של בגידה.
שמעתי שגם אתה שוב לבד.
בן רגע עלו בי התרגשויות של אהבה ראשונה.
נזכרת בעיניך, עמוקות וחומות, הבולעות אותי במבט ממיס. נזכרת בידיך העוברות ביסודיות על כל סנטימטר בגופי הצעיר והשזוף, משאירות להבה חורכת. נזכרת בשפתיך הבשרניות, המוצצות את צווארי, משאירות עלי חותם בעלות לעיני כל. נזכרת בלשונך, מלקקת את אזני, מפעילה כפתור סתרים שמרטיט את כל גופי, גורם לרגליי להפתח מעצמן, גורם לי להתאוות לך…
שמעתי שגם אתה שוב לבד.
האם אעיז לנסות שוב?
לא משנה מי אמר ולמה, לא משנה מי צדק ומי לא. הצלחתי להבריח גם אותו. "הוא לא בשבילך" אמרתי לעצמי, רק כדי לא לגעת בכאב.
שבועיים של שכרון חושים עברו עלי. מעבירה יד בשערו השזור בפסים כסופים, טובעת בעיניו הכחולות, מלטפת את הבטן שלו, הבולטת רק מעט. יודעת, בכל רגע ורגע, שזה טוב מכדי להיות אמיתי. שזה טוב מכדי להיות מגיע לי, שלא יכול להיות שאהיה מאושרת כל כך.
והוא עזב. צדקתי. כמו כולם, גם הוא לא הצליח להרחיק לראות מאחורי המסכות שלי. הוא עזב.
אני יוצאת, שכבות של איפור על פניי, חיוך מרוח והיפ מתלהב… עוד מסכה, רק ליתר בטחון. איך הוא עזב? איך?
לא לי היא השגרה. אני פורחת בקצוות.
תנו לי לכרוע מעומס על פני שגרה שלווה.
תנו לי להיות בשיאי השמחה או בתהום העצב.
הבו לי קצב תזזיתי, חדשנות מרגשת, עוררו אותי, ספקו אותי.
הבו לי כאב חד, מפרק שובר ומשחיר.
תאהבו אותי עד הגג. תאהבו אותי עד מעמקים.
רק תאהבו אותי.
כבר אחרי יומיים הבנתי שאתה לא בשבילי.
אתה קשוב מדי, אכפתי מדי .
הסתכלתי על עצמי דרך עינייך וראיתי מלכה נערצת ויפיפייה. ראיתי את הזוגיות שלנו בעוד שנים : מלאה כבוד, אהבה ושלווה…..
לא. אתה לא בשבילי…. אני רגילה למתח, דרמה, והשפלה… אני זקוקה להם כדי לחוש שלמה….
ואולי?
מוצאת רגע של שקט, לבד במיטה.
המאהבים שלי מהדמיון, מרגישים אמיתיים כל כך בחושך.
הם עושים את שלהם, ואני את שלי. שולפת מהמגירה חבר כסוף רוטט וקר למגע, נרעדת בציפייה.
הוא פועל, ואני יודעת בדיוק איזה קצב אני רוצה. מכוונת אותו בדיוק לשם – לנקודה.
הרטט מתגבר והדמיון משתלהב. הנה נדלקת שם למטה להבה, כל כולי מכווננת מטרה. שכלום לא יפריע, שרק אמשיך לבעור, גופי רועד בציפייה, מגרוני מופקת אנחה חלושה… עוד קצת, עוד שנייה – אההה…. עוד שיא מופלא, אבל לא ממש אהבה
ואז רצית אותי.
שנים וקילוגרמים נשרו ממני ברגע.
כאב אהבות נכזבות דעך.
שנונה ומצחיקה, חיננית ויפה.
נזכרתי לפתע מי היא האשה שבמראה, וכמה אני אוהבת אותה.
רק כי רצית אותי.
כותבת אהבות 