התעוררתי בבוקר, פקחתי את עיני, ושלחתי יד לצד שלו. חצי המטר שהפריד בינינו הרגיש כמו חומה מבוטנת ומבוצרת. הלב שלי התכווץ. איך יכול להיות שהיינו פעם גוף אחד? שלא יכולנו להפסיק לגעת אחד בשני, שאפילו בחמסין ובלי מזגן ישנו – מיוזעים להפליא – בתנוחת כפיות, והיה לנו טוב כל כך? שיכולתי לספר לו כל מה שאני מרגישה ורוצה בלי לחשוש מביקורת או זלזול? שנתנו אחד לשני כח ותמיכה? איך יכול להיות שכל זה נעלם כלא היה? שכל מה שמחבר בינינו זו ילדונת אחת קטנה ויפה?
זה לא קרה בבת אחת. החומה לא צצה לה פתאום… זה התחיל עוד בהריון איתה. אני התרגשתי כל כך מהמצב החדש- מהמתנה שאני עומדת לקבל, מהבטן שלי שמתעגלת ומהחזה שמתמלא והוא רק נלחץ. הרגשתי את החשש שלו לגעת בי- שלא להכאיב, הרגשתי את הבהלה שלו – כשתנועה שלה הרעידה לי את הבטן, הרגשתי את הריחוק שלו – כשההריון עורר את גופי כל כך, והוא חשש כל כך לעשות איתי אהבה, שהיא לא תיפגע. הוא חזר יותר ויותר מאוחר, ואני הבנתי. הבנתי שהוא דואג, שהוא מוטרד, שנוכל להתפרנס, שנצליח להחזיק את הדירה הקטנה שקנינו. הבנתי ולאט לאט הפסקתי לשתף. לא שיתפתי על החששות שעלו בי במהלך ההריון מהלידה, מהאמהות, מהתינוקת שגדלה בתוכי. לא שיתפתי בכמה כואב לי כל מילימטר של מרחק שנוצר בינינו, ובכמה חסרת אונים אני מרגישה. ציפיתי שהוא ידע, הרי עד אז הוא תמיד ידע, והוא שקע יותר ויותר לתוך עצמו.
היא באה לעולם בלידה ארוכה וכואבת. בסופה חתכו בבטני ושלפו אותה כשאני מורדמת – ישנה ולא מודעת. התעוררתי שעות אחרי. כאובה ונפוחה. גיליתי שהוא הפך לאבא, ואני נשארתי קצת בצד…. ימים ארוכים שכבתי. כואבת, מפורקת, מתאבלת על הגוף שלי שנפגע, על החוויה שנפגמה, ועל האיש שלי, שעכשיו הוא שלה. יפיפייה קטנה…ניסיתי להיניק אותה, משכנעת את עצמי להתחבר אליה, להראות לו שאנחנו משפחה, כשכל מה שהצלחתי להרגיש זה כאב ואשמה.
במשך חודשים טיפלתי בה – הינקתי, קילחתי, החלפתי, התעוררתי בלילה – ולא הצלחתי לחוש אפילו טיפה של אהבה. הייתי רואה אותו מחזיק אותה ברכות אינסופית ושר לה וכועסת… כועסת עליה, עליו, על עצמי. לא דיברתי. לא היה עם מי. הוא היה מאוהב בנסיכה הקטנה הזו ואני נותרתי מאחור. חברה טובה היתה זו שהבינה. שחיברה עבורי את הפאזל ואספה את השברים, סופסוף לגיהנום שעבר עלי היה שם: דיכאון אחרי לידה.
חודשים עברו מאז. טיפולים, תרופות, והמון תמיכה. עם כל יום שעבר הרגשתי טוב יותר. היא גדלה ואני התאהבתי בה, עם כל יום קצת יותר: החיוכים שלה, המלמולים שלה, הצחוק המתגלגל, והמשחק התינוקי שלה הצליחו להמיס אותי. הפכתי סופסוף לאמא שלה. אבל שוב לא הייתי אשתו.
קמתי בוקר אחד והבנתי שזה כבר לא יחזור להיות מה שהיה. שהגוף הזה נקרע, בדיוק כמו הבטן שלי, ושוב לא יתאחה בהרמוניה. שאנחנו אבא ואמא שלה, אבל לא זוג. ואז זה נגמר.
כותבת אהבות 