לזכרו

לא הספקתי להכיר אותו באמת. בעצם, כשחושבים על זה, אני מכירה אותו יותר שנים כמת מאשר כחיי.

אני עומדת כל שנה בבית הקברות ונזכרת בעיניו החכמות מחייכות, בטון הדיבור הציני והמפלרטט, באווירה הנעימה שידע ליצור סביבו, בתחושה הטובה שהוא ידע לתת – תחושה שהגעת הביתה. תחושהשל משפחה.

ואז הוא הלך. פתאום. מות גיבורים מיותר כל כך, ונותרתי נטועה בחלל שהשאיר. רואה אותו ברחוב, חוצה את הכביש, מגלה עוד דברים שכתב האמין ורצה, מרגישה שהוא כל הזמן פה בסביבה.

והזמן חולף….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s