לא הספקתי להכיר אותו באמת. בעצם, כשחושבים על זה, אני מכירה אותו יותר שנים כמת מאשר כחיי.
אני עומדת כל שנה בבית הקברות ונזכרת בעיניו החכמות מחייכות, בטון הדיבור הציני והמפלרטט, באווירה הנעימה שידע ליצור סביבו, בתחושה הטובה שהוא ידע לתת – תחושה שהגעת הביתה. תחושהשל משפחה.
ואז הוא הלך. פתאום. מות גיבורים מיותר כל כך, ונותרתי נטועה בחלל שהשאיר. רואה אותו ברחוב, חוצה את הכביש, מגלה עוד דברים שכתב האמין ורצה, מרגישה שהוא כל הזמן פה בסביבה.
והזמן חולף….
כותבת אהבות 