רסיסי שמש חודרים דרך התריס הסגור, רומזים שהגיע הזמן לחזור למציאות. אני מעדיפה להמשיך ולהתכרבל בשמיכה ובזכרונות של ליל אמש.
אחזת בי בחוזקה כזו – כאילו אני עלולה לברוח – וברכות כזו – כאילו אני עלולה להישבר. נישקת אותי בלהט עז כל כך שהשכיח ממני הכל חוץ מהרגע.
נגעת בי בעוצמה שהלהיבה ועוררה את גופי ואת נפשי.
התמסרתי לך, כל כולי. נשימתי מאיצה, מגרוני בוקעות אנחות שאיני מכירה, נחשול ועוד נחשול מטביעים אותי, סוחפים אותי, ואת דמיוני…
דמיינתי שהתמסרת אלי בחזרה, שזה נמשך, שזה נשאר, אמיתי.
נרדמתי.
רסיסי שמש חודרים דרך התריס הסגור, אני שולחת יד למקום שבו היית לפני שעות ספורות והוא כבר קר, אפילו שקע אין בו כבר.
כותבת אהבות 